<h1>הר"י מיגש — ליקוטים</h1>
<h2>דף סד:</h2>
ניסת לראשון ומת לשני ומת, לשלישי לא תנשא דברי רבי, רשב"ג אומר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא וכו'. הלכה היא ומי שירצה לעבור על זה מונעים אותו, ואם אמר אני רוצה לסכן בעצמי אין שומעין לו שאין לו רשות לאבד עצמו ואין ראוי לנו להניחו לעשות זה, בפרט הואיל ואסרו אותו חז"ל הנה היה זה מכלל הדברים האסורים שאין ראוי לשום אדם לעבור עליהם וגם אין מניחין אותו לעבור עליהם.
<h2>דף סו:</h2>
ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה, שכיב שקלוה יורשים פרסוה אמיתנא אמר רבא קנייה מיתנא וכו', רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. לא אמרו מה שעשה עשוי אלא לפי שפרסוה אמיתנא ונעשה כהקדש שהוא מפקיע מידי שיעבוד, אבל אם הוציאוהו לזולת הקדש ולזולת המת שאין דינו כדין ההקדש כגון שמכרו אותו או לאינש מעלמא אז היה מכרם בטל, וכמו שמעשה היורשים במכר ובמתנה בטל כן אם הוציאו לזולת ההקדש לא עשה ולא כלום דהא בהא תליא, שאם היתה מכירתו מכירה, אם קדם ומכר היתה גם כן מכירת היורשים מכירה להיותם במקומו בכל מה שהיה לו זכות והנאה, והואיל ואנחנו רואים שאם הוציאו אותו היורשים לא עשו ולא כלום אלא אם כן היה להקדש אבל לא אם מכרו לזולת ההקדש, אם כן יצא לנו מזה שגם הבעל אם מכרו או הוציאו לזולת ההקדש שלא עשה ולא כלום, ואם כן הדין הוא להוציא הדבר ההוא מאת הלוקח מעתה ולא יאחרו עד שתתגרש או תתאלמן לפי שהואיל ואין לו למכור מן הדין ולא להוציא משום שבח בית אביה, הנה היה דין נכסי צאן ברזל בענין זה ובפרט בדין נכסי מלוג שאמרו בהם אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום וביארו בתלמוד [ב"ב נ' ע"א] כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו דאתיא איהי ומפקע, שפירושו אתיא ומפקע תיכף מכיון שלא אמר כגון דזבון איהו ומית.
<h2>דף קא:</h2>
וקראו לו זקני עירו ודברו אליו [דברים כ"ה ח'] וגו' מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם היה ילד והיא זקנה וכו'. אם קבל מהם הנה מה טוב ואם בחר ביבום יש לו לייבם ואין בידינו יכולת למונעו ממנו ולכפותו על החליצה הואיל ולא הגיע לכלל ימי הזקנה לגדר שתשש כחו עד שאינו יכול לשמש ולקיים המוטל עליו ממצות עונה.
<h2>דף קב:</h2>
ואיבעית אימא טעמא דלא חזינא הא חזינן חוששין שמא כוונו. והא דאמרינן לקמן [ק"ו ע"ב] מינך איפסלא לה, אטעויי הוא דמטעי ליה כי היכי דליחלוץ לה חליצה מעליא, א"נ התם איפסילא לה משום קריאה ורקיקה. ואיכא למימר דהכי קא מקשין טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן ומיפסלא מינייהו והא תניא בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה, טעמא דאיכוון חד מינייהו הוא דחליצתה פסולה ומיפסלא מיניה, אבל לא איכוון חד מינייהו כלל אפילו מיניה לא מיפסלא. ומהדרינן, הכי קאמר אע"ג דחזינא אין חוששין שמא כוונו, כלומר, אין חוששין שמא כיון אחד מהן.
<h2>דף קג:</h2>
הב ליה ואקני ליה. מה שהכשירה הברייתא נעל של כל אדם אע"ג דלא אקני ליה, דאי סלקא דעתך בדאקני ליה הא דקתני חלצה במנעל שאינו שלו חליצתה כשרה אפילו לכתחילה נמי חליצתה כשרה ומדקתני בדיעבד הוא דחליצתה כשרה, שמע מינה בדלא אקני ליה הוא, והוא דין תורה דאמרינן נעל מכל מקום ורבנן הוא דאצרכוה לאקנויי ליה לכתחילה ובדיעבד אוקמוה אדאורייתא.
<h2>דף קו.</h2>
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. שזה מורה שאנו צריכים לכוונתו וגם אמרו חליצה מוטעת כשרה ואיזה היא חליצה מוטעת אמר ריש לקיש שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואמרו בין שנתכוין ולא נתכונה היא בין שנתכונה ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם ואת אמרת חליצתה כשרה. שנראה מזה שצריכים אנו לכוונתו ושאע"פ שנתכוין למעשה אם לא נתכוין להתירה חליצתה פסולה ממילא שמעת שאם הקדים מודעה שנראה ממנה גלויי דעתיה שאינו מתכוין להתירה שהחליצה פסולה וצריך לחלוץ לה אחר כך חליצה מעליתא אמר ביטול המודעה הנזכרת כי היכי דתשרי לעלמא ומכל מקום לא תעכב המודעה אלא אם כן פירש בה שהוא בלתי מתכוין בזה המעשה להתירה אבל אם לא נזכר בה זה הלשון אותה שיעמוד במקומו אין חוששין למודעה.
<h2>דף קיא:</h2>
דתניא טענת בתולים כל שלשים יום דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר נסתרה לאלתר לא נסתרה שלשים יום. וכל בסתם דנין אותו בלא נסתרה, וכל שאומר עכשיו בעלתי ולא מצאתי דם נאמן, ולא עוד אלא שאפילו אמר מתחילה בעלתי ולא מצאתי דם נאמן מתוך שיכול לומר עכשיו בעלתי ולא מצאתי.
<h2>דף קיז.</h2>
מתניתין. אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה. וכל עוד שלא נתבררה מיתת ראובן בשני עדים אין לבנו לשלוח יד בנכסיו, ומ"מ הואיל ויצא הקול שמת ראוי לבן לירד לנכסיו על דרך השמירה להם והפיקוח כמו שאמרו בגמ' [ב"מ ל"ח ע"ב] כששמעו שמת כו"ע לא פליגי דמורידין וכו'. וזה דוקא בקרקע אבל לקבל השכירות שהוא אצל מי שהוא דר בבית בעד הזמן הקודם לא ואין נותנין אותו לו, לפי שאין משורת הדין שירד קרוב לנכסי שבוי אלא במה שצריך בו לשמירה ולפיקוח, אבל לשלוח יד לקבל חובותיו לא אלא הדבר חוזר לבי"ד כמו שאמרו [שם ל"ט ע"א] אמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור זיתים למסוק, בי"ד יורדין לנכסיו וקוצרין ובוצרין ומוסקין ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו, והסיבה בזה דילמא שמיט ואכיל להו.
